את יוקו סאן פגשתי במסדרונות אוניברסיטת קומאזאווה. נזירה צנומה ועדינת מראה שמחייכת לכל עבר ומרחפת במהירות בין הכיתות. לאט לאט, עם כל שיחה, למדתי להכירה מעט יותר ולהעריך את המסע המורכב שעשתה עד כה בארבעים שנות חייה. ביקשתי ממנה להיענות ליוזמה של האתר לעריכת ראיון עימה והיא נענתה ברצון. מובכת ומקסימה, התיישבה לצידי לשיחה על זן בודהיזם, חיי נזירות, מחקר אקדמי ומסעה האישי יוצא הדופן.
האם תוכלי לספר מעט על עצמך? מאיזה מנזר את ומה המסלול שעברת?
בנוגע לעצמי? (צחוק). כן בהחלט. שמי ווקאימה יוּקו (Wakayama Yuko), אני נזירה בזרם הסוטו זֶן כבר כמעט עשרים שנים. כרגע אני משמשת כעוזרת לנזירה ראשית במקדש קטן בצפון טוקיו בשם שוגקוג'י (Shogakuji). במהלך השבוע אני מגיעה לאוניברסיטה אחרי סידורי בוקר במנזר ואני די חופשייה במהלך היום. סופי השבוע הם הימים העמוסים. יש הרבה עבודה. אני חיה את השגרה הזו כבר הרבה זמן. הפכתי לנזירה בשנת 1999 כשהצטרפתי למנזר גדול לנשים שנמצא ליד נאגויה (Nagoya) תחת המורה אאויאמה שונדו (Aoyama Shundo). התאמנתי שם שלוש שנים ולאחר מכן יצאתי לתקופות של אימון במרכזי זן באירופה וארצות הברית לתקופה ארוכה. כשחזרתי ליפן מצאתי את עצמי שוב בנאגויה והמשכתי לתקופת אימון נוספת של שנתיים באותו המנזר, כך שאפשר לומר שתקופת האימון שלי נמשכה כעשור. כרגע היום יום שלי הוא הרבה יותר נוח מהתקופה הזו. הוא מתחיל מוקדם מאוד בבוקר בזֳאזֶן וסידורים במנזר, ולאחר מכן אני מגיעה ללימודים באוניברסיטה. כיוון ששוגקוג'י קשור היטב לקהילה שסביבו, עיקר הפעילות שלנו, בין אם לוויות ובין אם טקסים שונים, היא בסופי שבוע. זה מנזר קטן מאוד – רק אני והנזירה הראשית חיות בו. זה די נחמד.
האם העניין שלך בבודהיזם ובזן נוצר כבר בתקופת הילדות או הנעורים? ואיך נראו החיים שלך לפני שהחלטת על נזירות?
לא היה שום קשר ביני ובין בודהיזם כשהייתי ילדה. גדלתי בבית חילוני לחלוטין. ההורים שלי אמנם היו רשומים מאז ומתמיד במנזר השכונתי של הסוטו זן, אבל מעבר לכך לא היה לי או להם שום עניין בנושאי דת או רוחניות. השינוי קרה בגיל שמונה עשרה בעקבות תקופה מאוד לא קלה שעברתי. כל מיני שאלות עלו בי, בנוגע לחיים ובנוגע לעצמי, וככה התחלתי להתקרב לכל התחום הזה. באותה תקופה למדתי בבית ספר מרוחק מהבית וגם התחום שחשבתי שבו אעסוק כל חיי השתנה. אפשר לומר שזה היה משבר של זהות. זו הייתה תקופה של ספק מאוד גדול עבורי.
ואיך נפלה ההחלטה להפוך לנזירה?
בהתחלה פשוט בדקתי כל מיני טכניקות של מדיטציה. עשיתי יוגה, זאזן וניסיתי דרכים רוחניות שונות. אפילו התאמנתי בטקס תה למשך תקופה. העניין הוא ששיעורי טקס התה נערכו במנזר סוטו זן לא רחוק מבית הספר, אז לאט לאט התחלתי להימשך לדבר הזה שנקרא זן. באותו מנזר גם נערכו ישיבות זאזן פתוחות לקהל, אז פשוט הצטרפתי וכך זה התחיל.
למה דווקא צורת האימון הזו? מה מצאת בזאזן שלא מצאת נניח ביוגה או בטקס תה?
לפני שממש התנסיתי בישיבה עצמה קראתי הרבה חומר תיאורטי על יוגה וגם הרבה על נצרות. חברה טובה שלי היא מאמינה קתולית, אז יצא לנו ללכת למיסה ולדרשות רבות ולתקופה זה באמת ריתק אותי. במקביל לכך השתתפתי בשיעורי טקס התה והתחלתי לשבת זאזן יותר ויותר. הבחנתי בהבדל הגדול שיש בין המסורות הרוחניות האלה. במיוחד בין נצרות קתולית וזן. ההבדל המרכזי עבורי היה שבזן למשל, הפעולה הרוחנית אינה נעשית כלפי "כוח אחר" וחיצוני לנו, אלא העניין הוא הפעולה עצמה. ישיבת הזאזן לא נעשית כדי להרוויח איזה גמול או חסד רוחני בעתיד, אלא נעשית עבור עצמה. כלומר הישיבה היא נקודת ההתחלה והסיום של הזן במובן מסוים וזה מאוד מצא חן בעיני. יש בזה צניעות מקסימה. מצאתי את זה קשור באופן הדוק עם טקס התה וזה נתן לי השראה גדולה שהשפיעה על האופן בו חייתי אז. ככה נמשכתי לעולם הזה יותר ויותר, דרך העשייה עצמה, דרך הישיבה הזו. גם אז וגם היום אני לא ממש מבינה עד הסוף מה זה בדיוק אותו "זאזן", אבל אני מוצאת את זה עמוק ומעניין.
כל זה התרחש לפני שעזבת למנזר הגדול בנאגויה כדי להתקבל כנזירה?
כן. באותה תקופה חייתי בפרבר של טוקיו והמפגשים השבועיים של טקס התה והזאזן פשוט היו הגורם שהתחיל עבורי את כל התהליך.
מגוון הזרמים הבודהיסטיים ביפן הוא רחב מאוד. מדוע בחרת דווקא בזרם הסוטו שצורת האימון בו, איך לומר, יכולה להיראות מאוד צנועה ולא מושכת – עם חיי מנזר קשים והרבה זמן ישיבה?
לא בחרתי בסוטו זן. באופן טבעי נמשכתי אליו, אני אפילו לא יודעת למה. זה התחיל מהתנסות בזאזן, שמצא חן בעיני יותר מכל צורת אימון אחרת. הרגשתי שזו הצורה הטבעית לי ביותר לאימון רוחני ופשוט החלטתי להעמיק. שאלות בנוגע לזרמים אחרים או טכניקות מיוחדות לא עלו בי למען האמת, זה לא עניין אותי. הייתי כל כך עסוקה בשיעורי טקס התה ובישיבות, שלא ממש חיפשתי משהו אחר, היה לי טוב. אני גם חושבת שהעובדה שהסביבה הקרובה שלי זוהתה תמיד עם זרם הסוטו פשוט גרמה לכך שהדבר הטבעי ביותר עבורי יהיה להשתייך אליו, אם אכן אבחר בצורת חיים כזו.
ווקאימה יוקו - נזירת סוטו זן, הזרם של דוגן
ואת מבקרת לפעמים במקדשים ומנזרים של זרמים אחרים? האם יש בכלל מגע בין נזירים מזרמים שונים או אירועים משותפים לזרמים שונים בתוך עולם הזן?
למען האמת, אין הרבה הזדמנויות. אין מניעה ללכת ולבקר במנזרים של זרמים אחרים באופן אישי, אך תקופות האימון שונות והדגשים המסורתיים שונים בין קבוצה לקבוצה, גם בעולם הזן (צחוק), אז אין ממש הזדמנויות להתאמן יחד. זה מעט חבל, אבל ככה זה כשיש לכל זרם ממסד קשוח ששומר על הצביון שלו. לי באופן אישי יצא לתרגל גם במנזר של רינזאי-זן (Rinzai) בעיר קמקורה (Kamakura), אבל מעבר לכך נשארתי תמיד בתוך עולם הסוטו.
היה הבדל מבחינת האימון עבורך? כלומר האם התחושה שונה במנזרי הרינזאי למשל?
כן, היה הבדל. הטכניקות שונות. הצורה שונה ובגלל זה גם נוצרת תחושה שונה בין הזרמים השונים. אבל אני חושבת שזה דבר טבעי שפשוט קורה בגלל הבדלים שיש בין מסורות שונות ומקומות שונים למרות שכולם תחת הכותרת של "זן" או "בודהיזם".
איך את, באופן אישי, רואה את אימון זן? מהי הישיבה הזו עבורך?
אני לא יודעת …(צוחקת). דבר ראשון זוהי צורה. יושבים בצורה מסוימת, הידיים מונחות באופן מאוד מוגדר ולכן עושה רושם שזו צורה שנעשית בעבור משהו בעתיד. עבור "נירוואנה" או משהו כזה. אבל מה שמאפיין את הזאזן של הסוטו זן ומה שמשך אותי כמו שציינתי קודם, זו העובדה שאין מעבר לאותו רגע הישיבה עצמו. זה ממש לעמוד מול הגוף והתודעה כפי שהם באותו הרגע. אני חושבת שצורת האימון הזו חושפת שינוי מהותי שקרה במסורת האימון הבודהיסטי במהלך אלפי השנים – האימון איבד מהצביון המטאפיזי שלו והפך למשהו מאוד מצומצם וארצי. פשוט לשבת. ככה למשל הגדיר את זה דוגן (מייסד זרם הסוטו ביפן, א"ב). לא משנה עד כמה אנחנו מנסים לנתח בראשנו את המצב, בדרך כלל אנו לא מצליחים להבין באמת איפה אנחנו עומדים (או יושבים – צחוק). הזאזן מראה לנו בדיוק את המצב שלנו ואני חושבת שזה גם מראה לנו עד כמה אנחנו, למן ההתחלה, חלק בלתי נפרד מהיקום. זה שונה ממסורות רוחניות ששואפות לעשות אותנו אחד עם היקום וזה הבדל מאוד גדול.
וזוהי עבורך המהות של פילוסופיית הסוטו זן?
אפשר לומר שהדבר הזה מודגש יותר בזרם הסוטו, אבל גם ברינזאי מדברים על אותו עיקרון. התפוצה הגדולה של הזן בסין התחילה למעשה עם הזרם של לין-צ'י (יפנית: "רינזאי", א"ב) שקישר את אימון הזן עם חיי היום יום, ובאמת ההיסטוריה מראה כיצד התפתחו מהגישה הזו אומנויות רבות כמו טקס תה, שזירת פרחים וכולי. אבל עבורי לפחות, כל אלו הן התגלמויות של אותו עקרון שמודגש בהנחייה של דוגן: "רק שב". זאזן הוא מעבר לצורה, אך תמיד מחזיר אל הצורה ואת זה מדגישים מאוד בזרם הסוטו. מה לעשות, זה זרם מעט קשוח (צחוק).
אך עדיין, למסורת הזן היה מאז ומתמיד צביון חתרני שדאג לנפץ את הצורה שבה נהגו להתאמן ולמסד את התורה. כמו למשל אמירתו המפורסמת של בודהידהרמה על כך שזוהי "מסורת מיוחדת שאינה מבוססת על מילים ואותיות", אלא "מצביעה ישר על התודעה". אבל את הזן היפני – כמו למשל התורה של דוגן – מאפיינים הצורה, הטקסיות, הסדר והשינון. איך את מוצאת את השילוב הזה? אם כל פעולה היא "פעולת זן" אז מהי החשיבות בזאזן?
צורה היא הכרחית. לגמרי הכרחית. צורה היא נקודת ההתחלה והסיום. גם אני נאבקתי עם הטקסיות כשהייתי בחניכה ואני עדיין מבינה איך זה יכול להיראות מוגזם ולא קשור, אבל ככל שהולכים לעומק של זה, לעומק הצורות, אז גם משתחררים מהן. ככל שנטמעים בצורה כך משתחררים ממנה. אתה מבין? משתחררים מכל ההתניות של "אני רוצה" או "לא רוצה" ונמצאים לגמרי עם מה שקורה עכשיו – עם הצורה של "עכשיו". ככל שמתרגלים את זה יותר, מוצאים חירות דווקא בלב הצורה. אני חושבת שזה העיקרון שעומד מאחורי המבנה הזה שנקרא "מנזר זן" וכל המערכת הזו שנועדה להראות ששחרור מצורה עובר דרך הצורה.
אז ללא תרגול ואימון בצורה, ללא חווייתה של הצורה, לא ניתן להבין לעומק את מהות התורה לדעתך? אם כך מה בנוגע להבנה אינטלקטואלית?
הבנה אינטלקטואלית היא לא עניינינו במנזר. הבנה שכזו היא חשובה, אבל המעשה עצמו וחווייתה של הצורה הם הדברים שמביאים לתובנה וזה קורה כשמתאמנים – נניח במנזר.
